המשחק כמרחב טיפולי: מה קורה כשילד מדבר ולא עם מילים

בטיפול עם ילדים, יש המון מקום למשחק.

גם משחקי קופסה  game הנשענים על חוקים ברורים, תחרות ותוצאה. וגם משחק סוציודרמטי play שהוא פתוח, חופשי, נובע מבפנים, מהמקום הלא-מודע, שבו הילד באמת מביא את עצמו. לשניהם תפקיד חשוב ומשמעותי בהבנת העולם הפנימי של הילד. מה מעסיק אותו, אילו דברים מטרידים או מדאיגים אותו, כמה צורך יש לו בשליטה או הבנה של ההתנהלות ומהם הכלים המרכזיים בהם הוא משתמש כדי להתמודד.

למשל - ילד נכנס לחדר ומייד בוחר לבנות מגדל או בית מקוביות או מלגו, לאחר מכן הוא ניגש לקופסה, שולף חיילים קטנים, ומתחיל לירות על המבנה שבנה. אף מילה לא נאמרת, אבל עולמות שלמים נחשפים. 

או – ילד בוחר לשחק איתי טאקי. הוא שמח ונהנה בכל פעם שכמות הקלפים בידו קטנה, וצוחק עלי כשאין לי מה לשים. אם הוא מנצח, הוא מאושר עד הגג, צוחק וקופץ משמחה. במידה והוא מפסיד, הוא צועק עלי שרימיתי, אומר שזה לא פייר ולא מוכן להחשיב לי את הניצחון. שוב, עולם פנימי שלם נחשף ומתגלה.

עולם של רגשות שהילד "משחק החוצה": פחדים, תוקפנות, בדידות.

עולם של קונפליקטים פנימיים או משאלות לא מודעות.

עולם של אמונות וכלים. דמויות ותפקידים.

באמצעות המשחק, הילד מספר את עצמו, לא רק במילים, אלא דרך סימנים, תנועה, דמיון וחזרתיות. המשחק הוא שפה. מרחב. גשר בין עולם פנימי למציאות. 

תפקידי כמטפלת ברגעים אלה הוא קודם כול לתת מרחב בטוח לביטוי כל הדברים שעולים, תוך יצירה וחיזוק של הקשר הבינאישי. להקשיב לסיפור שהילד מספר בדרכו הייחודית. להתבונן, להחזיק, לעיתים לשקף וכשיש צורך, או עולה בקשה, להצטרף ולקחת חלק במשחק.

במהלך הטיפול אני לא נבהלת מתוקפנות, שקט או חזרתיות. לפעמים הילד "מנסה משהו על העולם", חוזר שוב ושוב על סצנה כדי לבדוק אם מישהו מחזיק את מה שהוא מביא. אני שוהה עם זה, מתוך סקרנות ורצון להבין ולדייק, לא מתוך שיפוט. לא כל ביטוי שעולה בטיפול בהכרח מעיד על קושי עמוק או מצוקה. לעיתים נדרשת התבוננות והקשבה לאורך זמן, כדי להבין מה באמת מבקש הילד לומר דרך המשחק. אני לא ממהרת להסיק מסקנות, אלא מאפשרת לדברים להתרחש, משתהה ונותנת להקשר לעלות. לרוב, רק מתוך הקשבה מתמשכת, מתפתחת האפשרות לעזור לילד לזהות את המקור הפנימי של הקושי, להבין את הסיטואציה מחדש, ללמוד על הכוחות שלו, על היכולות והכישורים שבו,  ולגלות דרכי תגובה אחרות, שמרגישות לו בטוחות ומדויקות יותר.

בפעם הבאה שתראו ילד בונה מגדלים ומפיל אותם שוב ושוב, נסו לשאול את עצמכם:

מה הסיפור שהוא מספר עכשיו?